על פרשת שופטים

הרב יצחק בר זאב

צדק צדק תרדוף

האם ישנו משפט צדק?

האם יכול דיין או שופט לחתור לדין אמת, מוחלט וצודק?

שאלת המוסר והצדק שבמשפט, זוהי שאלה שדנו בה רבות כל העוסקים בפילוסופיה של המשפט, אולם, אין מטרתנו להעלות לדיון את האסכולות השונות בפילוסופיית המשפט, הן האסכולות הפוזיטיביסטיות, הן הסוציולוגיות והן שאר האסכולות, מתווכחים על מקור ושורש החוק, ברמת החקיקה שלו, דיון זה לכאורה נראה מיותר כאשר דנים על חוקי התורה, לאור אמונתנו שחוקים אלו שואבים את כוחם ממקור הצדק הנעלה ביותר, ואע"פ, שמצינו ציווי כללי "ועשית הישר והטוב",

מגיד משנה הלכות שכנים פרק יד'

"שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים... וכן אמרה 'ועשית הישר והטוב' והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז"ל ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין".

וציווי זה לכאורה מחייב את האדם לפעול לפי כללי ה"צדק" המקובלים, ושמא יש לדון מהו הצדק הנ"ל, אך מי שידקדק בפסוק,

דברים פרק ו'

יח וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי יְהוָה-- לְמַעַן, יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ.

ימצא, שגם הציווי הזה מחייב את האדם לדקדק בצדק האלוקי כמו שמובא הוא ביתר חוקי התורה, אפשר להאריך עוד בעניין זה, אולם כדכתבינן לעיל, אין אנו מתיימרים לעסוק בשיעור זה בשורש ומקור החוק ובצדקתו, אלא מתיימרים אנו לדון על הצדק האובייקטיבי [אם יש כזה ?] שנעשה או לא נעשה, כאשר בעלי דין עומדים מול השופט או הדיין.

*

אלוקים- שופט צדק

כאשר מדברת התורה על משפט האלוקים את האדם, משפט וצדק הם עניינים נרדפים אשר אינם מתנתקים זה מזה.

דברים לב' ד'

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ,  כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט:  אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,  צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".

תהילים ט' ט'

"ְהוּא, יִשְׁפֹּט-תֵּבֵל בְּצֶדֶק;  יָדִין לְאֻמִּים, בְּמֵישָׁרִים".

דבר זה אינו מעלה תהיה כלל וכלל, שמעצם הגדרתו של האלוקים כנעלה ומתנשא, בוחן כליות ולב, ויודע נפשו של כל איש ואיש, נגזרת הגדרתו כעושה משפט צדק מוחלט.

*

מהו דין צדק?

כאשר אנו מוצאים שניות זו של "צדק" המגיע יחד עם "המשפט", כלפי דין בשר ודם, יכולים אנו להתחיל ולדון בשאלה המרכזית של שיעור זה.

דברים פרק טז

יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק.  יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.  כ צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

משלי פרק לא

ח  פְּתַח-פִּיךָ לְאִלֵּם; אֶל-דִּין, כָּל-בְּנֵי חֲלוֹף. ט  פְּתַח-פִּיךָ שְׁפָט-צֶדֶק; וְדִין, עָנִי וְאֶבְיוֹן.

תהילים פרק קיט

קכא  עָשִׂיתִי, מִשְׁפָּט וָצֶדֶק;  בַּל-תַּנִּיחֵנִי, לְעֹשְׁקָי.

ישעיהו פרק א

כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ-- וְעַתָּה מְרַצְּחִים.

עתה שואלים אנו את עצמנו, האם שייך לדון דין "צדק אובייקטיבי", או שמא נאמר שדין צדק זהו "צדק משפטי" גרידא? וביתר באור, נניח מקרה בו אדם גנב מחברו בסתר וללא כל ראיה, מגיע הניזוק לפני השופט ותובע את חברו, השופט [או הדיין] ללא כל ראיה, אין לו כל ברירה אלא לשלוח את התובע בבושת פנים לביתו, האם נעשה כאן צדק? הרי הגנב יצא כשידו על העליונה, ומצד שני, צדק משפטי נעשה כאן, שהרי מהלך דין תקין מחייב הצגת ראיות לפני בית הדין.

מכאן נגזרת שאלתנו, מה מקום הצדק האובייקטיבי בדין ומשפט? האם הדין העברי מחייב חתירה ל"צדק האובייקטיבי" בלבד? ואם כן במה זה מתבטא? או שמא אין לנו אלא רק את ה"צדק המשפטי" שמתקיים ע"י חתירה למהלך דין תקין?

ושמא יומר הקורא, וכי אפשר לשפוט דין צדק אובייקטיבי, הלא כל דין ומשפט חתירתו למיצוי ההליך עת תומו ותו לו, נאמר לו, שודאי לא נעלם מעינינו שלא שייך עשיית צדק מוחלט בהתמדה וקביעות, אולם המתח הנ"ל בין שתי קצוות המתרס ["צדק אובייקטיבי", ו"צדק משפטי"] קיים בכל מערכת של צדק ומשפט, דוגמאות רבות מוצאים אנו במחלוקות משפטיות אקטואליות רבות, ההתמודדות עם מתח זה מביאה להבדלים רבים בין מערכת משפט לחברתה[1], ולכן אין אנו באים לברר אלא, כיצד הדין העברי מתמודד אם המתח הנ"ל.

*

צדק חברתי

טרם נעסוק בשאלה זו, ישנו אלמנט נוסף שמוצאים אנו בנביאים ובדברי חז"ל "צדקה ומשפט"- "צדק חברתי".

ישעיהו פרק נו

א כֹּה אָמַר יְהוָה, שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה:

יחזקאל פרק יח

ה וְאִישׁ, כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק; וְעָשָׂה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה. 

ועל זה מגיע הגמ' ושואלת, שהרי במקום שיש "צדקה" אין "משפט", וכשיש "משפט" אין "צדקה", ותירוץ הגמ' מלמד אותנו הנהגה חדשה וחשובה אף יותר מ"צדק אובייקטיבי", או "צדק משפטי", והיא "צדק חברתי".

בחברה גדולה ומרובה אזרחים, קורה לא פעם ולא פעמים, שאדם ישר ונקי מתגלגל לפשע כזה או אחר, נדמיין אנו אזרח מן השורה, שומר חוק, אשר מגדל משפחה לתפארת, כל ילדיו לומדים במוסדות מפורסמים וטובים, חבריו אנשים ישרים ומסודרים, והנה לפתע נתקל הוא בקשיים כספיים עסקיו לא מתקיימים כבראשונה, והנה מגיע בנו מבית ספרו ומספר על פעילות כל שהיא שכל חבריו עושים, מגיעה ביתו ומבקשת לקנות בגד חדש לכבוד החג ככל חברותיה, יחד עם זאת, מקבל הוא את כל חשבונות הבית והלימודים, כיצד יאמר הוא לבנו שאין הוא מצטרף לחבריו? כיצד יאמר הוא לביתו להרגיש מושפלת בעיני חברותיה? כיצד הוא יספר לבני ביתו שאין ביכולתו לממן להם את לימודיהם? או את אורחות הבית אליהם הם רגילים? ואז בצער לו, פונה הוא לבנק ומבקש הלוואה, בטוח הוא שתוך זמן קצר יחזרו העסקים למתכונתן והכל יבוא על מקומו בשלום, לאחר זמן שעסקיו תרם הסתדרו, לוקח הוא הלוואה נוספת, ונוספת וכו' וכו', לפתע מוצא הוא עצמו טמון עד צווארו בחובות, תביעות ומשפטים. כאן מגיע הציווי למלכות ולהנהגה לעשות "צדקה ומשפט", הסבר הדברים כיצד מקיימים זאת מוצאים אנו בדברי הגמ'.

מסכת סנהדרין ו:

"ויהי דוד עושה משפט וצדקה" והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט? אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע אתאן לת"ק, דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו, זה משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה, משפט לזה שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו.

הרשעת החייב, מחויבת היא מקורח חיוב עשיית צדק הדין, אולם הנחת אות קלון על ראשו של זה, והתעלמות ציבורית ממצוקתו, לא מביאים את החברה למציאות שוויונית, מרחיקים את הצדק, ובעקיפין לא מטפלים בשורש הבעיה וממילא לא מונעים את הפשע הבא, לכן ה"צדק החברתי" מחייב חמלה וסיוע לאדם זה ע"מ לחזור לעסקיו כבראשונה.

מקור תלמודי נוסף, שמתבאר ע"פ הבנת ה"צדק הברתי" כפי שהעלנו ע"פ הגמ' דלעיל, אלו דברי הגמ' שתולה את חורבן בית המקדש בזה שלא פעלו לפנים משורת הדין, היינו דקדקו בחתירה לעשיית דין אמת, אולם לא חתרו לחברה שוויונית, לחמלה ולעזרה, ולפי זה יחרד גופינו, שחברה ללא חמלה וללא סיוע למצוקות הפרט- אין לה זכות קיום!!!

מסכת בבא מציעא ל:

"דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה, אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".

רמז נוסף ל"צדק החברתי" בביאור הנ"ל, מצאנו במסכת אבות, שם התנא משווה את ערך ה"דין" ו"האמת", לערך ה"שלום".

אבות יח'

רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד - על הדין ועל האמת ועל השלוםשנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם.

*

צדדים בדין העברי החותרים  לצדק אובייקטיבי

הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך, שדיין שהעידו לפניו עדים והרשיעו אדם, ומדין התורה דינו להיות מורשע ע"פ העדים הללו, אך הוא הדיין מרגיש בליבו ערעור על העדים הנ"ל, אע"פ שסדר הדין מחייב הרשעה- אסור לו לחתוך את הדין, ובמקרים מסוימים אף מותר לו לפסוק דאין לאף דיין לפסוק דין זה [וכך בעצם להביא לזיכויו של החייב ללא דין].

שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן טו' סעיף ג'

"הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה, לא יאמר: אחתכנו ויהיה הקולר (פי' שלשלת העון) תלוי בצואר העדים. כיצד יעשה, ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה וחקירה של דיני נפשות. אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף על פי שאינו יכול לפסלן, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אע"פ שהם כשרים ולפי תומם העידו, וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצא בהם אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב. וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה.

מכאן, לומדים אנו ראיה ברורה לחתירה אחרי ה"צדק האבסולוטי", שהרי ה"צדק המשפטי" וסדר הדין התקין מחייב להרשיע ולחייב על בסיס כריתיריונים ברורים, ואין הדבר מסור לליבו של כל דיין להשתכנע במציאות הדין.

*

צדדים בדין העברי החותרים לעשיית צדק משפטי

פסק השו"ע ע"פ דברי הראשונים, שמצווה לחתור ולפעול לעשיית פשרה.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב'

מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם. אבל אחר, שאינו דיין, רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט. ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה.

פשרה מיסודה, היא אינה "צדק אובייקטיבי", שהרי בפשרה אף אחד מהם לא מקבל כי אם חצי, ואם כן ברור שאחד קיבל רק חצי ממה שמגיע לו, ואחד קיבל חצי שאינו מגיע לו, והרי אין זה "צדק אובייקטיבי" כי אם "צדק משפטי".

*

הוו מתונים בדין- חובת הדיין לחקור אחר האמת

כהקדמה ליישוב הדברים נעיין במשנה הראשונה במסכת אבות, ובביאור ספר "ענף עץ אבות" לציווי חכמים "הוו מתונים בדין", ובסיפור המופלא שהוא מביא המסביר ומתאר את ביאורו.

אבות א' א'

"משה קיבל תורה מסיניומסרה ליהושעויהושע לזקניםוזקנים לנביאיםונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולההם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבהועשו סיג לתורה".

"ענף עץ אבות" שם

"והנה הדיין מצווה לא רק לפסוק הדין ע"פ התורה, אלא גם חייב להתעמק בדבר המשפט, ולמצוא תחבולות להציל עשוק מיד עושקו.

מעשה באיש שהייתה לו חנות של יין, והיה לו משרת אחד שהיה לו ארנק שבו מאתים שקלי זהב, אשר קיבץ על יד וחסך במשך שנים רבות, ובערב שבת טמן את הארנק במרתף בין החביות של היין. וכשבא במוצ"ש ליטול הארנק, לא מצאו, ויבקשהו ולא נמצא, וילך אל הגאון רבי שלמה קלוגר ויבכה לפניו בדמעות שליש, על כי כל יגיעו הלך לריק ולבהלה, ואמר, שהוא חושד את אדונו בעל היין שהוא ששלח ידו וגנב את הארנק, כי לא היה מפתח למרתף אלא רק לבעל היין ולמשרת. ויקרא הגאון את בעל החנות, וישאל את פיו על דבר הכסף והארנק, והוא השיב שאינו יודע מכלום. ויאמר הגאון בפניו, גם אני אמרתי שלא יתכן לחשוד בך, כי לא נחשדו ישראל על כך, ולכן אין ברירה אלא להחליט שאיזה גוי נכנס למרתף, וגנב את הארנק עם המעות שבו, ואם כן צריך אני להכריז על ידי שמש בית הדין, ולפרסם במודעות, שהיין כולו יין נסך הוא, מחמת חשש מגע ידו של הגוי, וצריך לשפוך את כל היין, כי הוא אסור בשתייה, וכאשר שמע בעל היין דבר זה, וראה שכלתה אליו הרעה, שבזה יהיה לו הפסד גדול, וכל רכושו ירד לטמיון, הודה מיד שהוא לקח הארנק, והגאון סירב להאמין לו, עד שנשבע בשבועה חמורה שהוא שגנב את הארנק והמעות, והלך במרוצה לביתו והביא את הארנק והמעות שבו, והשיב אותם למשרת, והכל בא על מקומו בשלום".

משפט מפורסם נוסף, ומביע רעיון זה, הרי הוא משפט שלמה.

משפט שלמה- מלכים א' ג' טז':

"אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיווַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת: בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד, וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת. וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ; וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי, וְהִנֵּה מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת: לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָיוַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי"‏‏.

*

באור חובת המשפט והצדק בראיית חז"ל

אחד מן ההבדלים המהותיים בין צורת הדין המצוי כיום, לצורת הדין העברי, הרי הוא במינוי "עורך הדין". במשפט העברי, תפקיד הדיינים לקיים בעצמם את כל החקירות והבירורים, הדיינים בעצמם משמשים כשופטים וכעורכי דין, ולכן אין צורך או חיוב למנות עורך דין כלל וכלל.

"משפט צדק" בראיית התורה, הינו חתירה בלתי נלאית לחקר האמת, על הדיין מוטל שלא להסתפק בהכרעה בין הטענות והראיות שלפניו, אלא לחפש ואף לעשות תחבולות ע"מ למצוא ראיות.

ובזה נבאר היטב, כיצד מוכרע המתח בין ה"צדק המשפטי" ל"צדק האובייקטיבי" בדין העברי.

במשפט תמיד לא נעשה, כי אם צדק יחסי, לפי קוצר השגתם של הדיינים, מה שאנו מכנים- "צדק משפטי"- שהרי אפי' חקירה מעמיקה ביותר אין בכוחה לברר באופן אבסולוטי את האמת, שהאמת מסורה לאלוקים בלבד.

אבל, ה"צדק המשפטי" העברי אינו מסתפק בניהול דין תקין ע"פ כללים מוגדרים, אלא מחייב הוא חתירה ורדיפה אין סופית בכל האמצעים הקיימים למיצוי ה"צדק האובייקטיבי".

ברדיפה זו, שותף הדיין באופן אקטיבי, ומצווה הוא למצוא ולהמציא את כל הראיות, ואף להיות משוכנע בעצמו באמת הדין.

על כן, דיין שאינו משוכנע דיו, אל לא לפסוק את הדין, וזה פירוש הפסוק: "צדק צדק תרדוף".

*

באור חיוב הפשרה

עתה, נשארנו במבוכה אחת, כיצד ע"י רדיפת הפשרה עושים אנו "צדק אובייקטיבי".

אם נסקור משפטים רבים, נמצא שיש ג' סיטואציות מצויות:

         א.         מקרים שבהם ברור מעל לכל ספק מיהו הגנב [או רמאי וכד'].

          ב.         מקרים שבהם ברור שאחד מן הצדדים הינו גנב [או רמאי וכד'], אך אין אפשרות לברר מיהוא.

בב' המקרים הנ"ל, אלו סיטואציות של עבריינות, דהיינו מקרי גניבה, שוד ורמייה, בכאלו מקרים צד אחד הינו רשע ושקרן, באופן מוחלט.

          ג.          אלו מחלוקות של אנשים מן השורה שאינם עבריינים, סיטואציות שבהם בין הצדדים היה קשר עסקי מתמשך, ולאחר זמן נוצרו מחלוקות אשר מבוססות על אי הבנות, או הבנות סותרות.

 

סיטואציה זו- היא הסיטואציה הרווחת והשכיחה ביותר שמגיע לפני בית הדין.

עתה מתבאר:

במקרה הא'-  פשוט שאין בית הדין מצווה על הפשרה- מכיוון בית הדין יודע מיהו הגנב וחובתו להכותו ולשלחו מעל פניו.

במקרה הב'- כיוון שלא ברור לבית הדין מיהו הרמאי, עשיית פשרה הינה אופציה לעשיית צדק אובייקטיבי יחסי, כיוון שכך לכל הפחות ודאי שהאדם הצודק מקבל משהו, מאשר אפשרות שהוא לא יקבל כלום.

במקרה הג'- בעבור מקרה זה בעיקר, נאמר הציווי הנ"ל לעשיית פשרה, התבוננות מעמיקה תעלה שעשיית הפשרה זהו ה"צדק האובייקטיבי" ביותר, מכיוון שלרב, במקרים הנ"ל הצדק עם שתיהם ויסוד המחלוקת באי הבנות חוזרות מצד שתי הצדדים, במקרה הזה דווקא עשית הדין יכולה להרחיק את הצדק, שאפשר שצד אחד יזכה על בסיס עניינים טכניים ומנהליים.

ולכן מצווים אנו לקיים את הצדק ע"י הבאת הצדדים לפשרה הוגנת, על בסיס ההנחה שהיו אי הבנות בין הצדדים, והכל נעשה בתום לב ובשוגג.

רעיון זה רמוז בדברי הגמ' שקושרת בין עשיית הדין, האמת והשלום.

ירושלמי (תענית ד, ב)

"ושלושתן דבר אחת הן, נעשה הדין, נעשה האמת, נעשה השלום. א"ר מנא ושלושתן בפסוק אחד 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם' " (זכריה ח:טז).

 

 

[1] לדוגמא: "שופט חוקר"- הקיים במשפט הצרפתי, אשר תפקידו לחקור ולחתור למציאת ראיות בתיק, להבדיל ממערכת המשפט הישראלית [בריטית], שבה השופט שופט בין חומר הראיות המונחות לפניו ע"י הצדדים בלבד