( 2 ) על פרשת חג סוכות

הרב יצחק בר זאב

?מה בין מצוות סוכה למצוות ד' המינים

בסדר התפילה מתארים אנו את חג הסוכות: "זמן שמחתנו", תיאור זה זה הינו המשך לציווי התורה החוזר על עצמו ג' פעמים אודות חובת השמחה בחג הסוכות, וכמו שנאמר: "ושמחת בחגך והיית אך שמח" (דברים ט"ז יג'), וכך כתב האבן עזרא (שם) "מצוה לשמוח בחג הסוכות".

 

בחג הסוכות ישנם שתי מצוות עיקריות: מצוות הסוכה ונטילת ד' מינים.

ויקרא כג': אך בחמישה עשר... באספכם את תבואת הארץ אספכם את תבואת הארץ תחוגו... ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ... בסכות תשבו שבעת ימים למען ידעו...

 

בטעם מצוות הסוכה: ביאר הרש"ר הירש: "חג הסוכות מזכיר את קיומו הגשמי של ישראל במדבר בזמן שמחתינו חוגגים אנו את הנס של קיומנו בתנאים נוראיים, הסוכה מזכירה לנו בכל שנה שכל הוויתנו הגשמית עלי אדמות אינה מתקיימת הודות לכוח הגנה שלנו והודות לכוחותינו הגשמיים כי אם שאנו גם בצד היום הבהיר וגם בחשכת לילה שלנו ניהיה בטוחים רק בצל השכינה".

ביאור דבריו: חג הסוכות הוא חג ההשגחה והאמונה, אנו חוגגים את ההשגחה הפרטית שליוותה אותנו במדבר במשך החיים היום יומיים ושמלווה אותנו היום ובכל יום.

 

בטעם ד' המינים: בספר החינוך ביאר: דוקא בזמן האסיף שכולם שמחים משפע התבואה והפירות ציווה אותנו ה' לקחת ד' מינים הללו לזכור שהכל מאת ה': אתרוג כנגד הלב והשכל- שיזכור לשעבד שכלו לה', לולב כנגד השידרה- שיזכור לשעבד גופו לה', ערבות כנגד השפתיים, ועדס כנגד העניים.

 

לפי הדברים הללו אפשר לבאר מה הקשר בין שתי מצוות החג?

שתי העניינים הללו באים להזכיר לנו את השגחתו של הקב"ה על עם ישראל, הן מצות הסוכה שמזכירה לנו את השגחתו במדבר והן ד' המינים שמזכירים לנו בשעת השמחה של האסיף שהכל מעת ה!.

ולכן דווקא בזמן שמחת האסיף, כשאנו לוקחים ד' מינים להזכיר לנו שהכל מאת ה', נכון לשבת בסוכה ולהיזכר בהשגחה הפרטית שחוו בני ישראל במדבר, שלהכל מוטיב אחד מרכזי: חג של שמחה על השגחתו של הקב"ה על עם ישראל וחגיגת השפע האלוקי שאנו זוכים ומקבלים יום יום!

אדם שמפנים ומאמין בהשגחתו של הקב"ה, כל מצוה שהוא מקיים הוא מקיים בשמחה וכך הוא זוכה לעבוד את ה' בשמחה!

 

חג סוכות שמח

יצחק בר זאב

 

 




הרב יצחק בר זאב

מפרשת האזינו לחג הסוכות

הסמיכות בין פרשת השבוע אשר קראנו ערב חג הסוכות ושמחת חג הסוכות שהגיע בסמוך, העלה בי תחושה קטנה של חוסר נחת, אולם דווקא מתוך עיון בעניין זה למדתי משמעות נוספת לשמחת החג.

פרשת השבוע הנקראת תמיד ערב חג הסוכות, פרשת האזינו, וקודמת לה פרשת וילך בסופה, מבטאים טרגדיה עצומה, אולי הגדולה ביותר בפרשיות התורה.

משה רבנו בפרשות הללו, מסיים את שנות הנהגתו הציבורית ואת מסע חייו. מסע, שבמהלכו במשך 40 שנה לימד את בני ישראל תורה ומצוות, חווה אכזבות לא פעם, והקדיש חלק נכבד מדבריו האחרונים לנסות לשכנע את בני ישראל לדבוק בדרכו ובמורשתו, הן ע"י ברכות והבטחות והן ע"י קללות ונבואות.

לאחר כל זה, הוא מסיים את חייו במסר מאוד פסימי, אולי בתחושת אכזבה והחמצה, בהם הוא מנבא כי בני ישראל לא ילכו בדרכיו, ואף יענשו ויסבלו מנחת קללותיו אשר קילל.

משה פורש בשיא ולאחריו הוא מנבא מבול, שפירושו: כישלון וחוסר הצלחה במשימת חייו, להביא את עם ישראל למקום אליו כיוון, הן הפיזי והן התודעתי.

(דברים לא, כט) כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה', לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.

(שם לב, ה) שִׁחֵת לוֹ, לֹא בָּנָיו מוּמָם: דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל.

(שם לב, ו) ה- לְה', תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם: הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

(שם לב, טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹ-הַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.

(שם לב, טז) יַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים; בְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ. 

(שם לב, יז) יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹ-הַּ אֱלֹ-הִים לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.

(שם לב, יט) וַיַּרְא ה', וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.

(שם לב, כוַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם. 

(שם לב, כא) הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

אל מול הפרשה הפסימית ביותר בתורה, אנו נכנסים מיד בסמוך לחג האופטימי ביותר, חג אשר התורה מצווה בשלוש הזדמנויות שונות על מצוות השמחה, עד שחז"ל מכנים את החג "סוכות זמן שמחתנו".

הסוכה בה אנו יושבים הינה זכר לענני הכבוד שסיככו ושמרו על עם ישראל במדבר מכל פגע רע, והישיבה בה אמורה להטמיע באנו את האמונה בדבר ההשגחה התמידית שעם ישראל חווה מאת הקב"ה אשר שומר ומגן על עמו.

הימים שאנו יושבים בסוכה אינם רק כנגד 40 שנות המדבר, אלא כנגד כל שגרת הימים בכל הזמנים, בהם עם ישראל יושב בביתו, אך נמצא תחת השגחת ענני הכבוד של הקב"ה.

הסמיכות בן הטרגדיה והמסר הפסימי העולה מפרשת האזינו, אל מול השמחה והאופטימיות העולה מחג הסוכות, העבירו בי הרגשה של חוסר נחת.

אולם, במחשבה נוספת, הדברים התיישבו בליבי היטב:

ראשית, בניגוד לשמחת הסוכות שאנו זוכים לחגוג בחוצות הערים ובקול רעש גדול, בטוחים בישיבתנו ובחיינו, שנים רבות, ישבו יהודים רבים, תחת סוכת האמונה וההשגחה, בהיחבא ובסתר, מפחד הגויים, שביכולתם היה להזכיר להם את נבואות משה דלעיל, וגדולתם הייתה שאף כל זאת מסרו נפשם לשבת בסוכה זו.

שנית, בקריאה מדוקדקת בפרשת האזינו, מתגלה כי בסוף שירתו, משה מרכך במעט את נבואתו במסר אופטימי יותר, ומנבא, כי בסוף הדרך, אולי בחלוף אלפי שנים, הכישלון המדומה יתגלה כהצלחה גדולה. מתוך המסר הזה הוא ניגש לפרשה הבאה, שתמיד נקראת בסוף חג הסוכות, בשמחת תורה, בה הוא מברך את כל שבטי ישראל.

יתירה מזאת, רש"י מבאר, בפסוק האחרון של שירתו של משה, כי שיבחם העתידי של בני ישראל יהיה העובדה כי אף כל תלאותיהם לא עזבו את אמונתם.

(שם לב, מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

בפסוק זה משה מנבא את הגאולה העתידית והכפרה הסופית, וכפי שכתבנו את הצלחת מורשתו בעתיד הרחוק.

ומפרש רש"י: הרנינו גוים עמו:  לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל ראו מה שבחה של אומה זו שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו:

נמצאנו למדים כך:

ערב חג הסוכות, אנו קוראים את נבואת הגלות והכישלון ואת נבואת הגאולה העתידית, מתוך הידיעה הזאת אנו נכנסים לחג הסוכות, לחגוג את האמונה בהשגחה העליונה, פעמים רבות, תוך כך שהרגשת נבואות משה הטרגיות היו נחלתנו ושמחת ההשגחה וענני הכבוד היו רק תקוותנו ואמונתנו.

 

לאחר ימי הסוכות הללו, המבטאים את תולדות חיי עם ישראל המושגח ע"י ענני הכבוד, בזכות חגיגת חגי הסוכות והאמונה העצומה בענני הכבוד אף בחשכת הגלות, אנחנו מסיימים עם חג נוסף, בו אנו מכפילים את השמחה, מסיימים את תורתו של משה וקוראים את ברכותיו, המנבאים, כי אחרי כל ימי השגרה הארוכים, בחלוף אלפי שנים הפכפכים ותנודתיים, תבוא ההצלחה המיוחלת והסוף הטוב.