הסמיכות בין פרשת השבוע אשר קראנו ערב חג הסוכות ושמחת חג הסוכות שהגיע בסמוך, העלה בי תחושה קטנה של חוסר נחת, אולם דווקא מתוך עיון בעניין זה למדתי משמעות נוספת לשמחת החג.
פרשת השבוע הנקראת תמיד ערב חג הסוכות, פרשת האזינו, וקודמת לה פרשת וילך בסופה, מבטאים טרגדיה עצומה, אולי הגדולה ביותר בפרשיות התורה.
משה רבנו בפרשות הללו, מסיים את שנות הנהגתו הציבורית ואת מסע חייו. מסע, שבמהלכו במשך 40 שנה לימד את בני ישראל תורה ומצוות, חווה אכזבות לא פעם, והקדיש חלק נכבד מדבריו האחרונים לנסות לשכנע את בני ישראל לדבוק בדרכו ובמורשתו, הן ע"י ברכות והבטחות והן ע"י קללות ונבואות.
לאחר כל זה, הוא מסיים את חייו במסר מאוד פסימי, אולי בתחושת אכזבה והחמצה, בהם הוא מנבא כי בני ישראל לא ילכו בדרכיו, ואף יענשו ויסבלו מנחת קללותיו אשר קילל.
משה פורש בשיא ולאחריו הוא מנבא מבול, שפירושו: כישלון וחוסר הצלחה במשימת חייו, להביא את עם ישראל למקום אליו כיוון, הן הפיזי והן התודעתי.
(דברים לא, כט) כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה', לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.
(שם לב, ה) שִׁחֵת לוֹ, לֹא בָּנָיו מוּמָם: דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל.
(שם לב, ו) ה- לְה', תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם: הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.
(שם לב, טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹ-הַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.
(שם לב, טז) יַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים; בְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ.
(שם לב, יז) יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹ-הַּ אֱלֹ-הִים לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.
(שם לב, יט) וַיַּרְא ה', וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.
(שם לב, כ) וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם.
(שם לב, כא) הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.
אל מול הפרשה הפסימית ביותר בתורה, אנו נכנסים מיד בסמוך לחג האופטימי ביותר, חג אשר התורה מצווה בשלוש הזדמנויות שונות על מצוות השמחה, עד שחז"ל מכנים את החג "סוכות זמן שמחתנו".
הסוכה בה אנו יושבים הינה זכר לענני הכבוד שסיככו ושמרו על עם ישראל במדבר מכל פגע רע, והישיבה בה אמורה להטמיע באנו את האמונה בדבר ההשגחה התמידית שעם ישראל חווה מאת הקב"ה אשר שומר ומגן על עמו.
הימים שאנו יושבים בסוכה אינם רק כנגד 40 שנות המדבר, אלא כנגד כל שגרת הימים בכל הזמנים, בהם עם ישראל יושב בביתו, אך נמצא תחת השגחת ענני הכבוד של הקב"ה.
הסמיכות בן הטרגדיה והמסר הפסימי העולה מפרשת האזינו, אל מול השמחה והאופטימיות העולה מחג הסוכות, העבירו בי הרגשה של חוסר נחת.
אולם, במחשבה נוספת, הדברים התיישבו בליבי היטב:
ראשית, בניגוד לשמחת הסוכות שאנו זוכים לחגוג בחוצות הערים ובקול רעש גדול, בטוחים בישיבתנו ובחיינו, שנים רבות, ישבו יהודים רבים, תחת סוכת האמונה וההשגחה, בהיחבא ובסתר, מפחד הגויים, שביכולתם היה להזכיר להם את נבואות משה דלעיל, וגדולתם הייתה שאף כל זאת מסרו נפשם לשבת בסוכה זו.
שנית, בקריאה מדוקדקת בפרשת האזינו, מתגלה כי בסוף שירתו, משה מרכך במעט את נבואתו במסר אופטימי יותר, ומנבא, כי בסוף הדרך, אולי בחלוף אלפי שנים, הכישלון המדומה יתגלה כהצלחה גדולה. מתוך המסר הזה הוא ניגש לפרשה הבאה, שתמיד נקראת בסוף חג הסוכות, בשמחת תורה, בה הוא מברך את כל שבטי ישראל.
יתירה מזאת, רש"י מבאר, בפסוק האחרון של שירתו של משה, כי שיבחם העתידי של בני ישראל יהיה העובדה כי אף כל תלאותיהם לא עזבו את אמונתם.
(שם לב, מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.
בפסוק זה משה מנבא את הגאולה העתידית והכפרה הסופית, וכפי שכתבנו את הצלחת מורשתו בעתיד הרחוק.
ומפרש רש"י: הרנינו גוים עמו: לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל ראו מה שבחה של אומה זו שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו:
נמצאנו למדים כך:
ערב חג הסוכות, אנו קוראים את נבואת הגלות והכישלון ואת נבואת הגאולה העתידית, מתוך הידיעה הזאת אנו נכנסים לחג הסוכות, לחגוג את האמונה בהשגחה העליונה, פעמים רבות, תוך כך שהרגשת נבואות משה הטרגיות היו נחלתנו ושמחת ההשגחה וענני הכבוד היו רק תקוותנו ואמונתנו.
לאחר ימי הסוכות הללו, המבטאים את תולדות חיי עם ישראל המושגח ע"י ענני הכבוד, בזכות חגיגת חגי הסוכות והאמונה העצומה בענני הכבוד אף בחשכת הגלות, אנחנו מסיימים עם חג נוסף, בו אנו מכפילים את השמחה, מסיימים את תורתו של משה וקוראים את ברכותיו, המנבאים, כי אחרי כל ימי השגרה הארוכים, בחלוף אלפי שנים הפכפכים ותנודתיים, תבוא ההצלחה המיוחלת והסוף הטוב.
